לירן ואח' נ' אליהו חב' לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

רקע כללי

התובעים נפגעו בתאונת דרכים ביום 23/9/2005 כאשר נסעו ברכב שהיה נהוג על ידי תובע 1.

הנתבעת הינה חברה לביטוח בע"מ, אשר ביטחה את הרכב שבו נסעו התובעים בעת התאונה, בביטוח חובה.

הנתבעת הכחישה את הכיסוי הביטוחי בטענה שבעת התאונה, התובע נהג כשהוא נמצא בפסילת רישיון. בחודש מאי 2012 הגישו התובעים כתב תביעה מתוקן שבו צורפה קרנית כנתבעת נוספת בתיק, וזאת לנוכח טענת הנתבעת בדבר היעדר כיסוי ביטוחי. בעקבות כך התקיים דיון בשאלת החבות, שבסופו ניתנה החלטה ביום 9/4/2013 שלפיה נקבע כי, הנתבעת היא הנושאת בחבות לפיצוי התובעים בגין פגיעתם בתאונה.

התובע 1

התובע 1 יליד 19/9/1980; לטענתו, בעקבות התאונה הוא נפגע בראש, בעין, בפה ובלסת.

מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, פרופ' פוגרונד קבע כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה. המומחה אף קבע כי לתובע היתה נכות זמנית בשיעור 100% במשך חודשיים ו- 50% במשך חודשיים נוספים.

על פי בקשת התובע, ניתנה החלטה למינוי מומחה בתחום הפה והלסת ונקבע כי התובע יישא בשכר המומחה כמימון ביניים, אך התובע לא מימש מינוי זה (ראו: החלטה מיום 15/10/2012). בנסיבות אלה, יש לקבוע כי טענותיו של התובע לעניין פגיעות בשיניו לא הוכחו כנדרש.

שיעור הפיצויים

התובע 1 ציין בתצהירו כי לפני התאונה הוא עבד כנהג משאית, וכן בעבודות שיפוצים כעצמאי, והשתכר כ- 16,000 ₪ בחודש.

במהלך חקירתו בבית המשפט התברר כי לפני התאונה ובמספר חודשים אחריה, קיבל התובע גמלת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי (ראו: עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 3 – 7).

כן עלה בחקירתו של התובע כי, בחודשים הסמוכים לתאונה הוא ריצה מאסר בעבודות שירות בשל שורה של עבירות תעבורה (ראו: עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 3 – 12).

בנסיבות אלה יש לקבוע כי התובע לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר בעבר בגין פגיעתו בתאונה, ולפיכך אין לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה.

לנוכח האמור, סבורני כי סביר לפסוק לתובע פיצויים בסכום גלובלי של 6,000 ₪ בעיקר בגין כאב וסבל.

התובעת 2

התובעת 2 ילידת 24/2/1976. על פי טענתה היא נפגעה בתאונה באגן, בחזה, בבטן, בצוואר וברגל שמאל.

מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, פרופ' פוגרונד, קבע כי לתובעת 2 נותרה נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור 5% בגין סימנים מזעריים של הגבלה בתנועה, מתח שרירים ורגישות קלה ביותר באזור החוליות בצוואר.

מומחית רפואית בתחום הפסיכיאטריה מטעם בית המשפט, ד"ר דליה קליגר-מזרחי, קבעה כי לתובעת לא נותרה נכות נפשית צמיתה עקב התאונה.